ריטב"א על ראש השנה כ׳

1 אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללין. שהרי אין אנו צריכין לעדותן ומפרקין משום דמצוה לקדש ע״פ ראיה:

2 איכא דאמרי וכו׳ אא״ב לעולם חסר מ״ה מחללין. כשראוהו ביום שלשים שחל להיות בשבת כדי לקדשו ע״פ הראיה:

3 אא״א. דזמנין עבדינן ליה מלא אמאי מחללין ליתבו בדוכתיה בשבתא ונעבדינה מלא ונקבעיניה יום א׳ בשבת שהוא שלשים ואחד. ומהדרינן אי איקלע יום שלשים ואחד בשבת ה״נ דשהו עד למחר הב״ע כשחל יום שלשים ואחד בשבת דתו לא אפשר לשהויי ובעינן דליתו היום כדי לקדשו ע״פ הראיה דקסבר אפי׳ שלא בזמנו מקדשין אותו ע״פ הראיה:

4 ומדכולהו לאו משום וכו'. פי׳ כדקא מתרצינן לעיל וכיון דכן הדרן קושיין לדוכתיה:

5 אא״ב זמנין מלא וכו'. ואסיקנא בתיובתא ובודאי בלאו מתניתין ה״מ לאקשויי א״ה דמשום מצוה לקדש ע״פ הראיה אפילו כולהו חדשים נמי ליחללו אלא דעדיפא למפרך ממתניתין דמוכחא הכי בהדיא והקשה בתוס׳ ואמאי לא אותביניה מרישא דמתניתין דקתני ועל ניסן מפני הפסח ואם איתא דאדר לעולם חסר כיון דנפקי על אדר למה להו דנפקי על ניסן ותירצו דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן ביה כולי האי כלומר דתלמודא לא קפיד בהא אי מותיב מרישא אי מסיפא כיון דמ״מ מתני׳ תיובתא ודכותה אשכחן בע״ז בשמעתא דהמטהר יינו של נכרי וכן בתענית פ׳ סדר תענית ואחריני טובא דמצי פריך מרישא ופריך מסיפא. והרב בעל המאור תירץ יותר יפה דעדיפא ליה למפרך מרישא דמתני׳ מחללין מהא דמחללין את השבת לבא לפני הב״ד דאיכא תרתי חדא דאיכא חלול שבת ועוד דב״ד הראויין לקדש את החדש מסתמא מידע ידעי הא דשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ונמצאת הליכת העדים שלא לצורך דאלו מרישא שהשלוחים יוצאים להודיע לגולה ליכא פרכא כולי האי דכיון דאפשר לתקוני שלא בחלול מתקנינן דשליחות עדים לגולה לכ״ע מסורה וכ״ע לא ידעי להא דשלחו למר עוקבא ואע״ג דלעיל אמרינן דכיון דנפקי על אלול לא צריכי למיפק על תשרי אם איתא דאלול לעולם חסר לא דמי חדא דדילמא ההיא ידיעה טפי לכ״ע ועוד דכיון דיציאתן באלול אין בה צורך לאלול כלל נימא רמו אדעתייהו דמשום תשרי הוא דנפקי לפי שאלול לעולם חסר אבל הכא שיציאת שלוחין באדר לצורך אדר הוא מפני הפורים לא רמו אנפשייהו למידע מיניה קביעות ניסן ביום שלשים הילכך יוצאין שלוחין אף על ניסן וזה טעם מתוק ונכון והא דאסיקנא למר עוקבא בתיובתא ה״מ לדידהו דמקדשי ע״פ הראיה אבל אנן דעבדינן על פי קביעא דירחא עבדינן ליה לאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

6 כמה טיבותא כו'. פי׳ שאנו מעברין לאלול לפעמים מחמתם ואמרינן מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא שלא יכמשו בי״ט הסמוך לשבת:

7 משום מתיא. שלא יסריחו כשחל י״ט סמוך לשבת ואמרינן מאי בינייהו בעיקר דינא ואסיקנא דאיכא בינייהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אבל ר״ת ז״ל כתב דלא גרסי׳ מלפניה דא״כ האיך אמרינן דליכא משום מתיא הא ודאי איכא דכל שחל ר״ה בע״ש חל י״ה בא׳ בשבת ואיכא משום מתיא ויש דוחקין דגרסי׳ ליה והכא לא בי״ט של ר״ה עסקינן אלא בי״ט דעצרת דההיא שעתא הביל נמי עלמא ואיכא משום ירקיא וכי חזינן דהוה סמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברינן לאדר כדי להרחיק עצרת מן השבת וזה דעת בעל המאור ז״ל אבל אינו נראה לרבני צרפת משום דבעצרת לא הביל עלמא כולי האי ולא אמרו דאיכא הבלא אלא בתשרי דהוא שלהי קייטא וקשה מקייטא ולדידי קשיא לי היכא גרסי׳ מלפניה דהא מלפניה לא משמע דאיכא משום ירקיא דהא אפשר לבשולינהו מע״ש לצורך שבת בע״ת תדע דהא לעיל אמרינן דהיכא שחל י״ה בא׳ בשבת למ״ד משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא דמוצאי י״ה טרח ומייתי ואם איתא נהי דליכא משום ירקיא די״ה הא איתא משום ירקיא דמועדות דכל שחל י״ה בא׳ בשבת הרי חל י״ט של ר״ה בע״ש וכן יום א׳ דסוכות וכן שמיני עצרת ואמאי לא מעברינן משום ירקיא אלא ודאי לא מעברינן אלא כשחל י״ט לאחר השבת שהירקות מתכמשין בשבת שא״א לבשלם למחר אלא אבל כשחל בע״ש הרי מבשלין אותן בו ביום לצורך מחר דהכא משום ירקיא הצריכין להתבשל קאמר שנכמשין ואין בשולם יפה אבל הירקות הנאכלין חיים אין קפידא בכמישתן גם אין צורך להם כל כך והיינו דאמרינן לקמן אפשר בחמימי והא אפשר ודאי אין חמימי יפה אלא לירקות המתבשלין ולא לירקות הנאכלין כמו שהן חיים ואע״פ שרש״י ז״ל מפרש אותה בירקות הנאכלין חיים אינו נראה נכון מן הטעם שכתבתי ואע״פ שקצת הגאונים ז״ל פי׳ כן אפשר בחמימי אפשר לבשלם בקדירה מכלל דמ״ד משום ירקיא לאוכלן חיים בעי להו אבל אינו נכון בעיני מן הטעם שכתבתי. ויש גורסין כגרסת הספר ומפרשים דת״ק איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ומ״ד משום ירקיא סבר דמשום מתיא ליכא לעבורי לעולם דהא כל היכא דמטו שלוחים עד י״ה וידעי בקביעא דירחא מיקרבי טובא לישראל לארץ ישראל ולא הביל להו עלמא אבל משום ירקיא איכא לעבורי דהא כל היכא דמטו שלוחים עד סוכות ודאי הביל להו עלמא והא תלמוד כל היכא שחל י״ט של ר״ה סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה איכא משום ירקיא אף בי״ט ראשון של סוכות וביום שמיני עצרת ואמטולתיהו הוא דמעברינן בהם תרי ומ״ד משום מתיא סבר דאפי׳ היכא דמטי שלוחים עד י״ה הביל להו עלמא ואיכא לעבורי אמטולתיהו אבל משום ירקיא ליכא לעבורי דאפשר בחמימי כדמפרש ואזיל הילכך כשחל י״ט של ר״ה מלפניה מעברין משום מתיא אבל היכא דמקלע לאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן משום ירקיא אשתכח דהיכא דמקלע י״ט סמוך לשבת מלפניה מעברינן ובטעמא בלחוד פליגי דלמר מעברינן משום ירקיא ולמר משום מתיא אבל כד מקלע מלאחריה פליגי בעיקר דינא דלמ״ד משום ירקיא מעברינן ולמ״ד משום מתיא לא מעברינן וכ״ת א״כ דמ״ד משום ירקיא לא מעברינן משום מתיא אמאי לא אמרינן דאיכא ביניהו יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה י״ל דאה״נ אלא שאלו כן לא היה מתברר טעם יפה מחלוקתם בירקיא דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא דה״ל לאפוקי מדיוקא דכיון די״ה לאחריה י״ט לפניה ואיכא משום ירקיא וכ״כ בעל המאור ז״ל בשם בעלי התוס׳ ואין טעם זה נכון בעיני דהא תלמוד משמע דאנן מפשט פשיטא לן דכ״ע אית להו משום מתיא וכדפרכינן ומ״ד משום ירקיא נעברינה משום מתיא ואם איתא דבעינן למימר לא חייש למתיא האי טעמא ה״ל לפרושי בהדיא ולמימר דקסבר לא הביל להו עלמא ועוד אם איתא בהאי טעמא מסתיין לומר דאיכא ביניהו י״ה שחל להיות בשבת בע״ש מר חייש משום מתיא לחוד ולא חייש משום ירקיא כלל ומר לא חייש משום מתיא אבל משום ירקיא חייש כל היכא דאיכא למיחש ולמה לן ומנא לן לאוקמא פלוגתי אחריתי ביניהו דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא כלל אלא שבזו י״ל דתלמודא משמע ליה דמר אמר משום ירקיא דוקא ולא משום מתיא ומר סבר משום מתיא דוקא ולא משום ירקיא ואעפ״כ אינו מחוור דהכי ה״ל למימר איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת מלאחריה א״נ י״ה הסמוך לשבת מלפניה למ״ד משום ירקיא מעברינן בי״ט הסמוך לשבת לאחריה ולא בי״ה הסמוך לשבת מלפניה ולבר פלוגתיה הוה איפכא דהכי שיטתא דתלמודא בעלמא:

8 אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא וכו'. פרש״י ניסן ותשרי אין מאיימין לקדשו אלא מקדשין ע״פ הראיה וכדכתיב גבי ניסן כזה ראה וקדש כדי שיבאו כל המועדות כתקנן אבל בשאר חדשים מאיימין כדי לעברו או לקדשו וכ״ת בשאר חדשים מה צורך יש לנו לחסר או לעבר י״ל כגון אותה ששנינו במס׳ ערכין אין פוחתין מד׳ חדשים מעוברין בשנה ולא יותר על ח׳ ופעמים שיש לנו לחסר לפי שכבר עברו ח׳ חדשים מעוברין ופעמים שיש לנו לעבר כדי להשלים לד׳ וי״מ בהיפך דבניסן ותשרי מאיימין על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו לתקן כל המועדות משום ירקיא או משום מתיא אבל בשאר ירחא אין מאיימין לקדשו ואע״ג דהחדש הזה דרשינן מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן כתיב לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי ודכ״ע מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו בניסן ותשרי ואף לפירושא קמא דאי לא תקשי דעולא והא דפריק אביי אההיא דר׳ יהודא נשיאה קאי שאמר מש״ר יוחנן דמאיימין אפי׳ על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו וק״ל מאי האי דפרכינן ממאי דשלח ר׳ יהודא משמא דר״י לאידך דריב״ל והלא בכמה מקומות נחלקו ר״י וריב״ל וי״ל דלישנא דקאמר כל שנותיו דר״י היה מלמדנו משמע מלמדנו בלא שום מחלוקת ולפי זה אידך פירוקא דאמר רבה בסמוך הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא לאו אפירוקא דאביי קאי דההיא ודאי הא מצרכינן ליה לתרוצי בין מימרא דריב״ל ומימרא דר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן אלא אפירוקא דרבה דלעיל קא מהדר דמתרץ לעיל מתניתא דרבה בר שמואל ומחסר ומוסיף בלישנא דמתניתא ורבא השתא לא ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתא ומוקי לה כאחרים כך שמעתי ואינו מחוור והנכון בעיני בעיקר קושיא דלעיל מדר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן לאו אדריב״ל היא אלא אעיקר מתניתא דרבה בר שמואל דתירצה רבה בשיטתא דריב״ל ולהכי אקשינן דא״כ פליגא ההיא מתניתא עליה דר״י ואתא אביי ופריק הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחא ורבא פריק דאה״נ דההיא מתניתא פליגא אדר״י ומיהו אחרים היא ור״י דאמר כרבנן דפליגי עלייהו דאחרים ופליג אדריב״ל ומיהו ריב״ל אפי׳ כרבנן אמר לה והשתא קאי פירוקא דרבא על פירוקא דאביי כפשטא לישנא דגמרא:

9 רב דימי מנהרדעא וכו׳ עד האי מחזי כשקרא. פי׳ דכיון שנראה בזמנו כי מעברינן ליה מיחזי כשקרא אבל כשלא נראה ומקדשין אותו לא מיחזי כשקרא דלא ראינו אינו ראיה והוי יודע שלעולם אין מקדשין אותו אלא ביומיה ממש ולא לאח״כ ולא נזכר אינם איום עדים אלא קודם קדוש דאלו לאחר שעברוהו ובאו עדים שראוהו אין צריך לאיים כלל דכיון שעבר יומו בטל קדושו ואין מקדשין אותו וכדמוכח בהדיא לקמן ובפ׳ ראוהו ב״ד יש לרמב״ם ז״ל בזה דברים שאינם מחוורין:

10 כי סליק ר׳ זירא שלח להו לבני בבל צריך שיהא לילה ויום מן החדש. פרש״י ז״ל שאם נראה הירח הישן ליל יום שלשים שוב אין מקדשין אותו ביום שלשים וא״ת והא היכא אפשר לקדושיה כי לעולם אין מקדשין יום שלשים אלא ע״פ הראיה וכיון שנראה בליל שלשים אי מסהדי שראו החדש ביום שלשים סהדי שקרי נינהו שהרי כ״ד שעות מתכסי סיהרא כאידך דר׳ זידא דלקמן וכ״ת דהיא גופה קמ״ל היינו הך ותרי מימרא למה לי וי״ל דההיא לאו בכל דוכתא היא אלא ברוב הפעמים דלא מתכסי כולי האי וכדאמר ר״ג לקמן פעמים שבא בארוכה ופעמים בקצרה אבל רש״י תירץ דנפקא מהא דר׳ זירא היכא שמקדשין ביום שלשים שלא ע״פ הראיה לצורך וכדאמרי׳ מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו ולפי דבריו הא דר׳ זירא פליגא על דריב״ל שאמר אין מאיימין בכך ושאין מקדשין אם לא נראה בזמנו ויש מתרצין דהא נמי דתניא בסוד העיבור לא הוה ידעי מעיקרא מאי קאמר דהא אצטריך עולא לשדורי להו פירושא דמלתא ועדיין אינו מחוור בעיני הרשב״א דהא משמע דבני א״י מידע ידעי ליה דהא ר׳ זירא כי סליק התם גמרה מיניהו ושדרה והוא נר״ו פירש דהכא לא בשנראה ממש הישן בליל שלשים דא״כ דא״א לקדשו ביום שלשים אלא כשנראה ישן ביום כ״ט לאחר חצות דכיון שכן בידוע שימשך הישן עד תחילת הלילה דשית שעי מתכסי סיהרא עתיקא בכל דוכתא ונמצא שאין לילה ויום מן החדש ולפי׳ אע״פ שנראה החדשה ביום שלשים לאחר חצות דאיכא כ״ד שעות אין מקדשין אותו ונכון הוא:

11 נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה. פי׳ בידוע לאו דוקא אלא דהוא מלתא דאפשר ואגב גררא דאידך נקט האי לישנא שאם לא נולד אלא לאחר חצות בידוע בודאי שלא נראה סמוך לשקיעת החמה דהא שית שעי מיכסי סיהרא:

12 רבא אמר חצות לילה איכא ביניהו. פי׳ מאן דיליף מערב עד ערב בעינן דלהוי כוליה לילה מן החדש ומאן דיליף מדכתיב עד יום האחד ועשרים לא בעינן מן החדש אלא מחצות לילה ואילך שהרי מחצות לילה הראשון של פסח עד יום כ״א אכילת מצה רשות ובלבד שלא יאכל חמץ וחצות לילה הראשון חלוק מהם לחובת מצה ונמשך עד הפסח הילכך לדידיה אע״פ שנראית הישנה ליל שלשים עד חצות כיון שלא נראית מחצות ואילך מקדשין אותו ביום שלשים כן פרש״י ז״ל ויש להר״ז ז״ל בהלכה שיטה אחרת שהיא יותר מחוורת: